אני רוצה לספר על סבתא שלי, שהלכה לעולמה השבוע. לא יהיו בפוסט הזה מתכונים, כי אי אפשר לחקות אחד לאחד את האוכל של סבתא, וגם קצת קשה לנסות, אפשר רק להרשות לעצמנו להיזכר.
"כשלא נשארו בקופסה אלא עוגיות בודדות, החליט שאת העוגית האחרונה לא יאכל לעולם, אלא יטמון אותה למישמרת כדי שמשהו ממנה, המיוחד רק לה, יוסיף להתקיים…" (סוף דבר, יעקב שבתאי, עמ' 120)
יעקב שבתאי מספר על העוגיות של אמא של מאיר, שהלכה לעולמה, ומאיר מנסה להיאחז בזכרונה על ידי צנצנת העוגיות האחרונות שאפתה לו.
זכרון של אדם קרוב מורכב מכל חמשת החושים ויותר מכך. המגע של סבתא שלי שלא ויתרה על שתי נשיקות תוך מלמול ברכות בכל פעם שהיתה פוגשת אותנו הנכדים עוד כשהיתה צלולה, זכור לי היטב. זכרון של פניה, החיוך שלה, העיניים שהלכו והאפירו כשהחלו השנים לתת אותותיהן.
זכרון הצחוק שלה, האופטימיות הגמורה שנכנסה לתוך כל משפט, גם לאחרוני הקיטורים שעליהם לא היתה מוותרת.
זכרון הריח והטעם של האוכל של סבתא שלי שהוא אולי החזק מכל, אולי בגלל שטעמים נשארים איתך עמוק בתוך התודעה, ואולי בגלל שהיה לה תמיד כל כך חשוב להאכיל אותנו, שלא נהיה רעבים, שנאכל עוד קצת, שלפחות נטעם, מהקציצות, הקובות, שנכין לנו כוס תה אחרי האוכל ולא נשכח להכין כוס נוספת לבנים שלה, שנפתח את הארון ולא נפספס את הבפלות שהביאה מהמועדון.
המלפפונים החתוכים לשניים, ממש באמצע, עם המלח שפוזר בנדיבות והיה תמיד בכלי השקוף עכור הזה, עם שני הפתחים, אחד לפלפל ואחד למלח, אך היה תמיד מלא במלח משני הצדדים.
המעיים הממולאים שבשנותיה האחרונות כבר לא הכינה. אלה שלעיסתם היתה לפעמים קצת קשה ומוגזמת, אבל הטעם המושלם שלהם הסתיר מלסתותינו העייפות את העובדה הזו.
הקציצות הצהובות שרק היא ומרי לו ידעו להכין, שבכל יום שישי התערבנו אם הפעם מרי לו הכינה אותם כמו שצריך או פישלה.
סלט מים, בקערת הזכוכית המחורצת, עם המלפפונים הקלופים והקצוצים גס, העגבניות, הבצל והמלח, זה שלא ויתרנו עליו בשום ארוחה, ותמיד ניסינו לתבל במעט עמבה, גם כשהיה חם וידענו שנצטער על זה אחר כך.
החבושים שעמדו כל הלילה על הפלטה ובשבת בבוקר הפכו חומים ומתוקים, שהיינו אוכלים עם מלח ובשנותיי הראשונות לא יכולתי לסבול את טעמם, אך כשהתבגרתי ונזכרתי בטעם הילדות הזה ביקשתי מאמא שתכין לי כדי שאזכר.
הקובות בצבע הכתום העז עם החומוס, והסולת שפוזרה במרק עצמו כמו שאף אחיטובניקית שאני מכירה לא היתה מכינה.
המרק מקרוניה שיכול מאוד להיות שהוא המצאה בלעדית של סבתא רוחמה, זה עם העוף, החומוס, הצבע החום, והאטריות שהפכו אותו לאוכל מנחם מושלם.
והיו לה עוד הרבה מאכלים שחותמה ישאר בם ובכל פעם שאראה אזכר בה. שלרם, תרד מטוגן עם ביצה, לוביה, חצילים מטוגנים עם ביצה, דג מטוגן שפעם אחת אבא שלי ביקש שתכין והיא הכריחה את מרי לו להכין למענו שבוע אחר שבוע.
ובכלל, הקערות שהיו נערמות אחת על גבי השניה ואני ואדוה היינו צוחקות שזאת ממש כמו ארוחה בבקינגהאם, "מה אנחנו בריטים?", הבמבה שוש שלדעתנו כבר הפסיקו לייצר, אבל איכשהו לסבתא תמיד היו סטוקים ממנה, וגם הבפלות עם הנייר עטיפה המבריק כחול זהוב כזה, שוואלה, עם כל הכבוד לכל השוקולדים הכי מתוחכמים, תמיד באו טוב עם התה.
הקוביות סוכר שמחזירות אותי עד לתקופה שסבא היה חי, שתמיד ישבו להן בנחת בתוך הצנצנת הורודה והכחולה, והוא היה מלמד אותנו לשים אותן בפה ולתת שלוק, ככה זה נמס לך בפה. ההערות המצחיקות של סבתא שלי על כל דבר, היא היתה קורעת, ואני חושבת שחוש ההומור שעובר במשפחה הגיע אך ורק ממנה. כשמרי-לו דיברה עם חברה שלה ליד הדלת סבתא היתה מתעצבנת "אוווו כמו ירייה". "תראו בטלויזיה, זאת עופרה" היתה אומרת שראתה את אופרה וינפרי. העיתונים שעטפו מאכלים במקפיא ולפי התאריך שעליהם יכולנו לדעת בני כמה שנים הם, חלקם היו כמעט בגילי.
אפשר להמשיך בלי סוף לספר על הסבתא האחרונה שנשארה לי, זאת שהלכה עכשיו ולא תחזור, שלקחה יחד איתה את הטעמים והריחות שמהם יישאר רק זכרון מתוק, וגם אם ננסה לחקות את המתכון אחד לאחד, לא נצליח לעולם, כי מגע של סבתא אי אפשר לחקות.
רוחמה מאירי, יהי זכרה ברוך.
אני קוראת ובוכה, סיוון לא יכולת לתאר יותר טוב את סבתא והאמת שאת מזכירה לי אותה יותר מכולם.
לעולם לא נשכח את סבתא רוחמה שלנו ונזכור לטובה איך כל פעם היא גרמה לנו לחייך ולצחוק.
סיון, את אלופה !!! הרגשתי, הרחתי וטעמתי כל מילה במילה.
אוהבת אותך…
אני לא יודעת מי זה, אבל תודה 🙂